פוסט קורונה - קשר עין

אחד ממרכיבי הקשר המשמעותיים בין הורה לילד הוא קשר עין ביניהם. כך, מחקרים מראים כי להתבוננות של ההורה בעיניו של התינוק בעת שהוא מאכיל אותו נודעת חשיבות רבה לביסוס ההתקשרות ביניהם. מחקר שנערך לאחרונה אף הדגים כי מנגנונים מוחיים הקשורים לעולם החברתי, מתעוררים הן אצל ההורה והן אצל התינוק בעת שהם מתבוננים זה בעיניו של זה, ובמילותיהם של החוקרים "המבט מתאם את הפעילות העצבית [במוחם של התינוק ומי שמטפל בו], ויוצר מצב של רשת עצבית משותפת התומכת בהצלחת התקשורת ביניהם".

עבור התינוק זהו סוג של מבט מכונן הנותן לו את התחושה שהוא קיים. ברמה מעשית יותר ההתבוננות בעיניים מאפשרת להורה לזהות את צרכיו המדויקים של התינוק, ומאפשרת לתינוק להרגיש ש"רואים אותו" תרתי משמע. התחושה של התינוק שההורה רואה אותו, כלומר מבחין בו, מזהה את צרכיו ונותן להם מענה מותאם, מאפשרת לו לסמוך על ההורה וכך מבססת אצלו את תחושת הביטחון בהורה ובאנשים משמעותיים בסביבתו שיהיו שם בשבילו בעת שיזדקק להם. תחושת הביטחון הזו מלווה את התינוק כשהוא גדל, ומאפשרת לו כאדם בוגר לנהל מערכות יחסים איכותיות במשפחה, בסביבה החברתית ובעולם העבודה.

גם אצל אנשים מבוגרים יש ערך רב להתבוננות בעיניים כדי להבין מה הצד השני מרגיש באמת, מה כוונותיו ולמה הוא זקוק, ולאדם שמתבוננים בו – להרגיש שרואים אותו ומבחינים בו, שהוא לא שקוף. המבט הזה "קשר העין" מסייע בביסוס תחושת הביטחון והאמון ההדדי, החיוניים כל כך להתפתחות של קשר בכל גיל ובכל מקום, שכן התחושה שאפשר לסמוך ולתת אמון, כלומר לבטוח במי שאיתו מצויים בקשר, היא מיסודות הקשר האיכותי. תחושת ביטחון היא צורך אנושי בסיסי, שבלעדיו אדם חש חרד ופועל מתוך תחושת סכנה ואיום. כדי לפעול מתוך אמונה ביכולת להתמודד עם קשיים ולהצליח בהשגת מה שחשוב לו, זקוק אדם למי שיראה אותו ויאמין בו, ואשר ישמש לו משענת שניתן לסמוך עליה בעת הצורך.

עכשיו, בזמן קורונה, עברנו בהמונינו אל מרחבי ה"זום". מה אנו רואים שם ואת מי?

האם העיניים שמביטות במסך מתוך ניסיון לפגוש את העיניים של מי שמול מצליחות לזהות שם זיק של הכרה? השאלה הזו לא מובנת מאליה כי ברמה הבסיסית ביותר של המבט, כשמסתכלים אל המסך בשיחת זום, רואים אותנו כשעינינו כלפי מטה, וכשמישירים מבט אל המצלמה, אנו לא רואים איש.

ומה קורה למי שעובדים יחד ועכשיו לחוד, איך הם רואים זה את זה? ומה עם הנורמה ההולכת ומתבססת בארגונים שלא להדליק כלל את המצלמות כשעורכים שיחות זום. מי אז רואה, מי אז נראה?

האיום על הקשרים ועל החיבור לארגון בעידן הריחוק החברתי והעבודה מהבית כבר נדון רבות, גם בבלוג זה. נדמה לי כי אחד הדברים שאנו חייבים להיות קנאים להם הוא האפשרות להתבונן זה בעיני זה, לזכות בהכרה ולהעניק אותה. על מנהלים לפעול בכל יכולתם לבסס (מחדש?) את הנורמה שבה בכל שיחה כל המשתתפים מדליקים מצלמות. מנהל באחד הפורמים שהנחיתי סיפר שהוא וחברי הצוות שלו אשר עובדים מהבית, מפעילים לאורך כל היום את "טימס", אחותה של "זום" מבית מיקרוסופט, עם מצלמות דלוקות. כך הם זה עם זה כל הזמן, אבל יותר מכך: כשמתעורר הצורך לקרוא "תראו אותי", או כשמתעורר הצורך לראות אחרים, אפשר לפתוח את החלון המתאים במחשב ולקרוא ולראות.

ב"פוסט קורונה: ההיפך מריחוק זה נוכחות", הזכרתי את חשיבות הנוכחות של המנהל, עכשיו אנו מדברים על המבט כמכונן את תחושת הנוכחות אצל חבר הצוות, בבחינת: רואים אותי משמע אני קיים. כשהמנהל, חברי הצוות, לקוחות ואנשים אחרים מעולם העבודה מסתכלים זה לזה בעיניים הם בעצם אומרים "אני רואה אותך, אתה נוכח מבחינתי, בוא נראה מה אתה צריך". זה גם אולי מסייע קצת להשיב את התחושה שגם כשהקרקע רועדת יש שם מעבר למסך אנשים שיחזיקו ידיים וישמרו שלא ניפול. ואולי גם מסייע לחזק את תחושת המשמעות הנובעת מהחושה שצריכים אותנו – שזקוקים לנו שנושיט יד ונחזיק במי שזקוק לכך ונשמור עליו.

גם בתקופת הקורונה חשוב לנו קודם כל להיות בני אדם: להרגיש נראים ולא שקופים; להיות נוכחים ולא נפקדים; לראות את האחרים, להרגיש שאפשר לסמוך עליהם ולתת להם את התחושה שהם יכולים לסמוך עלינו; ולדעת שאנחנו והאנשים שסביבנו ראויים לאמון ולאהבה.

ומה המשמעות הפרקטית של זה? מנהלים וחברים בארגונים צריכים לטפח את הנורמה של הדלקת המצלמות בכל אינטראקציה: בין חברי צוות, עם המנהל, בפגישות קבוצה, ובשיחות עם לקוחות.

מנהלים בכירים יכולים להתקשר בשיחות ווידאו לחברי הארגון העובדים חהבית ולשאול לשלומם. מנהלים בכירים פוגשים עובדים במסדרון, אך רק לעתים רחוקות בפגישות פורמליות. לכן, בתקופה זו שבה רבים מהעובדים לא מגיעים למשרד יש ערך עצום לחיבור לארגון של עובד שמנהל בכיר רואה אותו בשיחה אישית ביניהם. רצוי גם שזה יקרה על בסיס קבוע, ולא כמחווה חד פעמית.